Here's a glimpse of what we do:

Star of the County Down (2016)

Jacob's Ladder festival (2015)

EP launch gig (2014)

Step it out Mary (2013)

The Bench Boys (2012)

Reviews 

"Widely hailed as Israel's best traditional Irish music performers"

Judy Maltz, "Ha'aretz", April 2015
http://www.haaretz.com/israel-news/culture/theater/.premium-1.653956


Ozen Bar concert review (Facebook Hebrew post)
Roy Becker-Kristal, March 2016 
https://www.facebook.com/roy.beckerkristal/posts/10153538177463230


להקת הבלומרז, חברים טובים שלי, חוזרים לאוזן-בר בתל-אביב ב-18 במרץ, בהופעה חגיגית עבור סנט פאטריק'ס דיי, שחל יום קודם. הייתי בהופעה האחרונה שלהם באוזן-בר, ובעקבותיה כתבתי את הרשמים הבאים, אבל לא הזדמן לי לפרסם אותם. אני מוצא לנכון לעשות זאת עכשיו, לקראת הופעתם בשבוע הבא.

זה לא הפוסט הראשון וכנראה גם לא האחרון שלי על "הבלומרז", שנכחתי בהופעה שלהם ב"אוזן בר" בינואר האחרון. אשתדל להיות ענייני ומאופק בדבריי, למרות שזה לא פשוט.

 כדי להיות ענייני אתחיל מהסוף: אם מוזיקה אירית לא עושה לכם ויבראציות שליליות, לכו לראות הופעה שלהם, פשוט לכו לראות. מי שאינדיפרנטי למוזיקה אירית, ראוי שאת הפעם היחידה שהוא מבזבז כסף על הופעה מז'אנר "אזוטרי", ישקיע השנה (בסדר, אפשר גם בשנה הבאה במקום) דווקא בהופעה של הבלומרז – כולו חמישים שקל, אז גם אם אחרי חצי הופעה תגידו "זה חוזר על עצמו" (מה שלא נכון בעליל במיקרה שלהם, אבל נגיד), שווה את ההתנסות. מי שמחבב מוזיקה אירית, הבלומרז יזכירו לו למה הוא מחבב אותה. מי שממש אוהב מוזיקה אירית – כדאי לו להעלות את הבלומרז על הרדאר, ולהגיע להופעה שלהם לפחות פעם בשנה, ובהחלט אפשר גם פעמיים אם הם בסביבה – משעמם זה לא יהיה.

כמעט בכל הפעמים הקודמות שראיתי את הבלומרז (ובחלקן גם התארחתי כנגן), הם היו שלישיה, וככאלה היכרתי את הסאונד ואת העמידה שלהם על במה, וככאלה כתבתי עליהם בעבר. בשנה האחרונה הם התרחבו לחמישיה, וזו הפעם הראשונה בה ראיתי אותם בהרכב הנוכחי. התמזל מזלי לראות אותם ב"שלב ביניים" כרביעייה לפני כחצי שנה, בהופעה ממנה נעדר יאיר המקישן – יוצא מזה שחוויתי את ה"אבולוציה" ההדרגתית שלהם מטריו ללהקה שממלאת במה.

כתבתי בעבר שהגדולה של הבלומרז, כטריו, הייתה שהם פיצחו את האגוז של "איך הרכב אמור לעשות מוזיקה אירית נכון", והסברתי את ההצלחה שלהם כמשהו שנבע בראש ובראשונה מכך שהם ההרכב הישראלי הראשון שכל חבריו (דניאל, פיליפ ואורי) חיו ותיפקדו בתוך סצנה חיה של מוזיקה אירית מסורתית, ואף נפגשו כולם יחד בסשן שבועי, במשך כמה שנים טובות, לפני שהחליטו לקחת את המוזיקה הזו צעד אחד קדימה. בדיוק בשל-כך הייתי מאוד סקפטי בנוגע להתרחבות ההרכב. כטריו יוצא הסשן השבועי במולי-בלומז, הייתה להם הן לכידות כהרכב והן אינטואיציה ברורה בנוגע למה שהם רצו להגיש לקהל. להתנהל כלהקה זו משימה לא פשוטה, כל נגן נוסף הופך את המשוואה למורכבת יותר, ובמצב שהיה, כל נגן נוסף היה עלול לגרוע הן מהלכידות והן מהאינטואיציה. בעיקר כשמדובר בנגנים שאינם חברים קבועים בסשן השבועי (ירון) וקל וחומר כשמדובר בנגנים מחוץ לסוגה המוזיקלית (יאיר). בנוסף, הכלים העיקריים שנוספו – קלידים וכלי הקשה – הם במיקרה הטוב "פריפריאליים" בסוגה, והניסיון מלמד שגם אם הם תורמים לעושר המוזיקלי של ההרכב, הם משטיחים את הייחוד של הרכב שאמור לפעול בסוגה מסויימת. הייתי סקפטי, הרגשתי שחובת ההוכחה מוטלת על הבלומרז, ואני שמח שהם הוכיחו ושיכנעו אותי.

בהופעה של הבלומרז, הקטעים השונים מתחלקים בערך שני שליש-שליש: כשני שירים על כל קטע אינסטרומנטאילי. השירים הם העיקר, ויש להתייחס אל ההופעה שלהם כך. בשירים איריים, באופן טבעי תפקיד כלי המלודיה מוגבל שכן הם משרתים את השיר ואת הזמר, ונוכחותם תלויה יותר בעיבוד (איך ואיפה מוסיפים סולואים ו/או תפקידים לכלי מלודיה) מאשר בביצוע המוזיקלי של הנגנים. את העיבודים של הבלומרז לשירים היללתי ופיארתי רבות כבר בעבר ואין צורך לחזור על הדברים – באמת שגם כטריו הם עשו את זה הכי טוב והכי מעניין שישראלים עשו זאת אי-פעם. הנקודה החשובה היא, שבתוספת הקלידים וכלי ההקשה, השירים פשוט נשמעים עוד יותר מעניין, יותר דינאמי, יותר מגוון ויותר טוב. מלכתחילה יש יותר גמישות בסוגה המסויימת ביחס לכלים המלווים שירה (בהשוואה לאוסף הכלים בקטעים אינסטרומנטאליים), והבלומרז יודעים היטב לרתום את הקלידים וכלי ההקשה בפרט, ואת העושר הכלי בכלל, כדי להעצים את השיר ואת חווייתו לצופה/למאזין. הגיוון והדינאמיקה, שבזכותם חלק מהשירים ממש "נותנים בראש", מאפשרים גם את הקוטב השני, שעד לא מזמן היה עלול להיות "בור אנרגיה" בהופעות שלהם – שירים שקטים, עם עיבוד מינימאליסטי – נקודה בעייתית עבור כל הרכב אירי, שעלולה להביא לנחירות מהקהל, שמלכתחילה לא בהכרח מתחבר לשירה בשפה זרה, במיבטא זר ואזוטרי, לעתים עם מילים שכבר מאתיים שנה לא משתמשים בהן, ועוד בסביב נושאים או סיפורים שלא תמיד מדברים אל האדם הבורגני במאה העשרים ואחת. לא אצל הבלומרז כחמישיה, כך מסתבר. כשסופסוף ההרכב כולו ירד ודניאל נותר לבדו על הבמה לשיר ללא ליווי, או כשדניאל וירון ביצעו שיר רגוע ועדין בשני קולות וגיטרה – הקהל היה "ממוסמר" והשריקות והתשואות בסוף השיר לא נפלו מאלה שבסוף קטע אינסטרומנטאלי "סוחף".
אין לי אף מילה של ביקורת שלילית על השירים, פשוט אין, וזה מסכם שני שליש מהמופע. אני חושב שהבלומרז נמצאים היום במקום בו, אם זה מעניין אותם, הם יכולים להעז ולעבד גם שיר(ים) בעברית – בין אם זה שיר ישראלי ישן ו/או מוכר, שיר מקורי שלהם, או תרגום קיים או חדש לשיר זר (אירי או ממקום אחר). כל עוד הם ימצאו את השיר המתאים, ויעניקו לו טיפול בלומרי (אחד ממגוון הטיפולים שהם יודעים לתת), זה ייצא גם מצויין וגם נכון, וזה כן עשוי לדבר יותר אל חלק מהקהל בארץ. כשאתה עושה משהו נכון עד הסוף, לגיטימי להנגיש את ה"נכון" הזה ליותר קהל. בתור מי שמחובר בעבותות למוזיקה אירית, לי זה כמובן לא משנה אם הם כן יבצעו שירים בעברית או לא – זו החלטה שלהם, ומבחינה אמנותית נטו התוצאה תהיה זהה.

 את השירים משלימים הקטעים האינסטרומנטאליים בהופעה. הבלומרז עשו כברת דרך רצינית מבחינת אופן הטיפול בחומר האינסטרומנטאלי. העיבודים שלהם תמיד היו דינאמיים ומעניינים, אבל עכשיו העיבוד נשמע יותר מהוקצע, וגם יותר נועז, ומה שחשוב הוא שהם יודעים *איך* להעז. בין אם מדובר בסטים חדשים של מנגינות פרי עטם, סוג של "מנגינות איריות למתקדמים", ובין אם בעיבודים ששואבים השראה מסוגות מוזיקליות אחרות ועדיין נשמעים איריים לכל דבר, ובין אם בקישורים מתוחכמים בין מנגינות בתוך הסט – זה נשמע מדוייק, כאילו שהם חקרו, חיפשו, ניסו, ובחרו במה שנשמע להם הכי טוב. ככלל, החומר האינסטרומנטאלי שלהם מעיד על הרבה חיפוש, הרבה תאבון לגלות, משהו שחסר אצל הרבה להקות של מוזיקה אירית, גם באירלנד.
אבל בצד ההתקדמות וההתמקצעות המבורכים, יש לי גם ביקורת. אני תמיד מחפש במוזיקה אירית אינסטרומנטאלית את מה שיבעט בי בבטן, מה שיגרום לי לא רק לפזז אלא ממש להשתולל (ולהתפדח, כמו כשעשיתי תנועות פוגו תוך כדי ישיבה על כיסא מרופד באולם קונצרטים מכובד בפאסאדינה כשכולם מסביב מביטים בך בעיניים תמהות עד מלאות רחמים – מה לעשות שאני לא יודע להגיב אחרת ל-Merry Sisters of Fate בביצוע של לונאסה בהופעה חיה). כבר כתבתי בעבר שלטריו המקורי של הבלומרז חסר "קיק" באינסטרומנטאלי. החליל של פיליפ הוא חליל, לא יכול לבעוט, ואורי, עם הנגינה הרכה שלו בכינור, שהיא כל-כך "חברותית" בסשנים, לא בועט כפי שכנרים אחרים יודעים לבעוט (וכפי שהוא עצמו מוכיח שהוא יודע לבעוט, לעתים רחוקות, למשל כשהוא מנגן סתראת'פיי סקוטי או את Jenny’s Welcome to Charlie). כשחטיבת הליווי והקצב של הבלומרז מתנפחת מנגן אחד (גיטריסט) לשלושה (עם קלידן ומקישן), הריפוד נעשה רך עוד יותר ובמקום מכת אגרוף ברזל מקבלים ליטוף כסיית קטיפה – יפהפייה, ייחודית, מעניינת, אבל עדיין קטיפה. אין לי מושג כמה ממושבעי המוזיקה האירית בישראל, שכבר מכירים את הבלומרז היטב, מסכימים איתי, ואני ממש לא בקטע של לספר בשבחי עצמי, אבל כבר נאמר לי בעבר שכשהתארחתי בהופעותיהם החמת שלי העניקה "קיק" שהיה חסר. למזלם, ה"קיק" נמצא בהישג ידם והם גם הגישו אותו פעמים ספורות בהופעה - כשירון נוטש את הקלידים לטובת האקורדיון. אין עוררין על יכולותיו של ירון כקלידן אירי ועל תפקיד הקלידים בשירים, אבל באינסטרומנטאלי הם גורעים מעוצמת המלודיה החלשה מדי מלכתחילה. מה גם שהליווי של דניאל בגיטרה מספיק עוצמתי ודינאמי, שבתוספת התיפוף של יאיר יש די והותר. כשבמקום קלידים ירון מצטרף כנגן מלודיה שלישי, ועוד עם אקורדיון, שהוא כלי עוצמתי וחד, האינסטרומנטאלי שלהם נשמע כמו שצריך. נכון לעכשיו זה קורה מעט מדי. לדעתי, זה צריך להיות הסטנדארט שלהם. אני עדיין לא מכיר לעומק את איכויותיו של ירון כאקורדיוניסט בכלל וכאקורדיוניסט אירי בפרט, אבל זה לא משנה: אם חסר לו משהו, הוא ישלים אותו בקלות, ובכל מיקרה מדובר על נגן מלודיה שלישי – נגן מלודיה תומך ומעצים, לא נגן מרכזי שאמור להפגין וירטואוזיות, שממילא הוא לא מפגין כשהוא מלווה סטים אינסטרומנטאליים בקלידים. הוא גם לא חייב לנגן באקורדיון כל הסט – הוא יכול להתחיל בקלידים ומתישהו לעבור לאקורדיון, כחלק מבניית החדות והעוצמה של סטים אינסטרומנטאליים. העיקר שהוא לא יעשה ההפך (יעבור מהאקורדיון לקלידים), כפי שהוא עושה דווקא בסט בו השתתפותו כאקורדיוניסט הכי מורגשת (הסט הכי טוב שלהם, שמסתיים בענות חלושה).
הנקודה הנוספת של ביקורת, והיא עניין של טעם אישי, ובכל-זאת מתקשרת להיעדר "קיק", הוא המיעוט המורגש של מנגינות במודוסים מינוריים בכלל וכמסיימות סטים בפרט. במוזיקה אירית מנגינות מינוריות בועטות יותר. הבלומרז ייטיבו אם הם ישלבו בהופעתם, במינימום, שני סטים שבסופם מנגינות מינוריות "סיומיות", כשירון מנגן באקורדיון – כדי שבאמת אפשר יהיה להשתולל ולהזיע, וממש לרצות לנוח אחר-כך.
שיהיה ברור, הביקורת הזו היא ברמת "לוקסוס", לוקסוס לחובבי הסוגה המושבעים. אין בה כדי לגרוע במאומה מההנאה של מי שעבורו הופעת מוזיקה אירית היא משהו שהולכים אליו פעם ביובל בשביל הקוריוז והגיוון.

 ויש עוד כמה דברים קטנים שאני רוצה לומר על ההתנהלות של הבלומרז כהרכב על הבמה. ראשית, אחד הדברים שההתרחבות לחמישיה מעניקה הוא האפשרות של המוזיקאים להפגין יכולות בכלים נוספים: דניאל בבוראן, פיליפ בבוראן ובקלידים, ירון בשירה. זה היה עלול להיראות מאולץ, כמעט גימיקי, אבל האמת היא שאצל הבלומרז זה עובר חלק וטבעי, ומוסיף גיוון נקודתי – שיישאר בדיוק כפי שזה עכשיו. הדבר השני הוא שדניאל שב ומוכיח עד כמה הוא מסוגל להיות חיית במה. כפי שהוא עצמו מודה, יש עוד מה לעבוד על הקישור בין הקטעים השונים בהופעה, אבל זה עניין של השקעה מועטה, וכבר עכשיו זו לא נקודה בעייתית. דניאל יודע לדבר מול קהל, ואני חושב שהקהל כולו מוקסם מהקונטראסט בין השירה במיבטא הדבלינאי הכל-כך מדוייק וזר לבין הדיבור הכל-כך ישראלי שלו. גם האופן בו הוא מתנועע תוך כדי נגינה, בעיקר בקטעים האינסטרומנטאליים, מעניק דינאמיקה חזותית שהקהל כל-כך רגיל אליה ובהופעות מוזיקה אירית מקבל ממנה מעט מדי. כשהם חמישה, זה מורגש עוד יותר, כי כשדניאל מתנועע הוא בד"כ מתייחס במבט אל נגן אחר ולמעשה מתקשר איתו עם הגוף, ועכשיו יש לו יותר נגנים לתקשר איתם על הבמה. ודבר אחרון: לבלומרז היה ויש משהו שכמעט מעולם לא היה להרכבי מוזיקה אירית בישראל: כאריזמה מוזיקלית. זה שילוב של איכות, כלומר, שהם באמת יודעים מה הם עושים אישית וקיבוצית, יחד עם סקרנות וחיפוש, כלומר, הם משדרים שהם לא יודעים הכול ושבאמת יש מה לגלות, יחד עם חדווה, כלומר, שהם באמת נהנים ממה שהם עושים על הבמה. כל ההרכבים האיריים שקמו לפניהם בישראל חסרו איכות, או סקרנות, או חדווה, או שילוב כזה או אחר של אלה. אנשים שבעת ובעונה אחת משדרים מוצלחות, ענווה וכיף, הם אנשים מושכים ומזמינים. אותו הדבר להקות, והבלומרז הם כאלה, וזה גורם לקהל לשתף פעולה, לפזז, לשרוק בתשואות, ולרצות להתקרב אליהם תוך כדי ההופעה ואחריה, גם כשלא מדובר בקהל חובבי מוזיקה אירית מושבעים. עכשיו, כשהם חמישה, כולם גברים בסביבות אותו גיל, נוסף לזה מימד של אפיל. הייתי רוצה לומר סקס-אפיל שאופייני ל-"להקת גברים", אבל לצערנו הסאונד של "מוזיקת עם מערב אירופית" בכלל ומוזיקה אירית בפרט לא נתפש כסקסי באוזן הישראלית. אבל אם הם יופיעו אי-פעם בפסטיבל "מוזיקה קלטית" באירופה, נניח בפראג (למה? ככה!), איפה שהסאונד הזה כן סקסי, אני מציע לחברות שלהם להסכים מראש ש-"מה שקורה בפראג נשאר בפראג".

לבסוף, בנימה אישית. הבלומרז הולכים מחיל אל חיל, וכל מה שהם השיגו, משיגים וישיגו הוא בזכות עצמם. ועדיין הם עץ פרי שצמח לתפארת בערוגה קטנה. אפשר לומר שההרכב והמוזיקה שלו הם העץ, והמוזיקאים עצמם הם החקלאים שנטעו וטיפחו אותו. זה לא היה קורה אלמלא הערוגה הייתה מוגדרת ומגודרת, נקייה מטפילים ועשבים שוטים (מטאפורה מוזיקלית, לא אישית חלילה). זכיתי להימנות על חבורה של אנשים, חלקנו פחות מוכשרים מנגני הבלומרז, חלקנו פחות סקרנים מהם או פחות כיפיים מהם, על בטוח אנחנו פחות כאריזמאטיים מהם, שמפאת גילינו או נסיבות אחרות הגענו למוזיקה אירית כמה שנים לפניהם, ויצרנו איזושהי מסגרת לעשיית מוזיקה אירית בישראל, שמרכזה בסשן השבועי במולי-בלומז. הרבה נאמר בעבר בפורומים מסויימים על הסשן במולי-בלומז, ועל חבורת הוותיקים שאיפיינה אותו בעבר – על כמה שאנחנו (היינו) לא מזמינים, לא מאירי פנים, לא נותנים להתבטא, ומי שמנו בכלל, פנאטים מלאים מחשיבות עצמית שמנסים להיות יותר אירים מהאירים, ושמוזיקאים איריים אמיתיים היו דוחים בשאט נפש את הבוטות בה מנענו ממוזיקאים רבים, טובים לא פחות מחלקנו, להצטרף למעגל. אני חייב לומר שכשאני רואה את הבלומרז אני גאה בחלק שהיה לי בגידור הערוגה וניכוש העשבים השוטים. כי הגדולה שבבלומרז, בצד המקצועיות והדיוק, היא ביכולתם להטמיע השפעות, להסתקרן ולגלות, ועבור רובם, מקור ההשפעה הראשונית (לא חשיפה, השפעה) היה הסשן במולי-בלומז. הם נשמעים כמו להקה מצויינת בגלל מי שהם, אבל הם נשמעים כמו להקה אירית לכל דבר כי הם ספגו את ההשפעות הנכונות, כמו גם את התחושה איפה ואיך אפשר להסתקרן ולגלות במסגרת הסוגה המוזיקלית – הם גיבשו את האינטואיציה ביחס לגבולות הסוגה, ויודעים לשחק עם הגבולות הללו ולמתוח אותם, ועדיין להישמע טבעי ונכון.
אני משוכנע שלו היינו יותר "נחמדים", פחות "פנאטיים", יותר "מקבלים" ופחות "מגדירים", הקהילה שלנו הייתה גדולה ואמורפית יותר, מרובת גישות וכיוונים שאין להם הרבה עם הסוגה המסויימת, והבלומרז, אם היו בכלל מתגבשים להרכב, היו נשמעים הרבה יותר מפוזר ופחות קוהרנטי, למרות כל מעלותיהם האישיות והקבוצתיות.

 לסיכום, הבלומרז עושים מוזיקה אירית משובחת, והם עושים את זה בכיף אדיר. רואים את התאבון והסקרנות שלהם, מה שאמור להבטיח שהם יהיו איתנו, בדיוק בהרכב הזה, לעוד הרבה זמן. אני מקווה שהתאבון שלהם יישאר ברמה האמנותית. אין שום דרך להפוך מוזיקה אירית להכנסה עיקרית ראויה, בטח לא כהרכב, ואוי ואבוי להם ולמוזיקה שלהם אם הם יפתחו ציפיות שממנה תבוא פרנסתם – זה רק מבטיח חיכוכים, שחיקה והתייחסות לא אמנותית למוזיקה. אני מקווה שהם יישארו להקה של הופעות במה, עם כמה שפחות "חלטורות", ושבהדרגה יגדילו וירחיבו את מעגל אוהדיהם, כך שהם יוכלו להמשיך ולהופיע בתדירות סבירה, ולשם כך לעשות יחד מוזיקה, במשך כמה שנים טובות.

  • Facebook Social Icon
  • YouTube Social  Icon
Copyright - The Bloomers, March 2016
This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now